Thoughts – Intellectual Property
אי-אז ב-2007 השלמנו את בניית “הבית הכחול”, בית פרטי גדול במיוחד שמלאכת הקמתו ארכה מספר שנים. זה היה, ללא ספק, אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שלנו מאז ומעולם. מדובר בבניין יחיד במינו מבחינת הגודל, הקונספט ועושר הפרטים; יצירת אמנות חד-פעמית.
הלקוח הביע בפנינו את שביעות רצונו מהתוצאה הסופית, ואף הצהיר שבכוונתו לבלות את כל ימי חייו בבית החדש.
במקביל לעבודה על הגימורים האחרונים בגינה ובחללים הפנימיים, פניתי ללקוח בבקשה לתאם ביקור של הצלם שלנו. זאת כדי לתעד את תהליך העבודה ולפרסם את התמונות לאחר מכן באתר שלנו ובספר המציג את הבתים הפרטיים של המשרד. על אף שדנו בעבר בצילום הבית ולא נתקלנו בכל התנגדות, החליט הלקוח לשלוח אליי לחתימה חוזה שמסדיר את צילום הנכס. להפתעתי, הדגיש החוזה כי אם הלקוח לא יהיה מרוצה מהאופן שבו אשתמש בתמונות בעתיד, אהיה מחויב לשלם לו פיצויים בגובה 500,000 דולר.
מעולם לא נתקלתי בדרישה כזו לפני כן. על-פי רוב, לאחר צילום התמונות אנחנו יושבים עם הלקוחות שלנו ובוחרים יחד איתם אילו מהן ראויות לפרסום. לעולם איננו מצמידים את שמות הלקוחות שלנו לתמונות, ואנו גם נמנעים מלהסגיר את המיקום המדויק של הבתים הפרטיים שאנחנו מתכננים. מאותו רגע ואילך שקענו בסדרה ארוכה של שיחות טלפון והתכתבויות בדואר האלקטרוני במטרה לפתור את הסוגייה. היה לנו ברור למדי שלא נוכל להסכים לאיום ה-500,000 דולר שהונח לפתחנו. למרות מאמציי הרבים, לא הצלחתי לגבור על התעקשותו של הלקוח שאחתום על החוזה, וכך, לבסוף, נאלצתי לוותר על צילום העבודה שלנו.
זו הייתה מכה קשה. בילינו שנים רבות בתיכנון הבית ובהוצאתו לפועל של הפרויקט המורכב. המשרד כולו התגאה מאוד בבית הכחול. כעת הרגשנו כולנו שכל העבודה הקשה – ובמקרה של הפרויקט הזה, גם ההפסד הכספי – הייתה לחינם. הלקוח נהנה מפירות הכישרון שלנו, ואילו אנחנו נותרנו בלי האפשרות הבסיסית ביותר להציג את היצירה.
מכיוון שלא הייתה לי כל כוונה לוותר על זכויות הקניין האמנותי/רוחני שלנו, החלטתי להזמין הדמיה תלת-מימדית של הבית הכחול. התוצאה לא הייתה שכפול מדויק של הבית, אבל הייתה קרובה אליו וייצגה נאמנה את העבודה שלנו. כל אחד מפרטי ההדמיה נוצר באופן ממוחשב – כולל אחרון העלים שעל העצים – והיא לא הציגה חפצים או בני-אדם. העלינו את התמונות לאתר האינטרנט שלנו תחת השם “הבית הכחול”, וציינו מפורשות שמדובר בהדמיה ממוחשבת.
לאחר כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון מהלקוח בדרישה להסיר את התמונות. סירבתי. הסברתי לו שאלה לא צילומים של הבית כי אם דימויים שהופקו באמצעות מחשב ואינם מכילים כל רמז או קישור אליו. התמונות, הבהרתי, מייצגות אך ורק את העבודה שלנו.
הלקוח בחר לתבוע, וכך נפתח הליך משפטי שארך חמש שנים. באחרונה באה הפרשה אל סיומה בפסיקה של בית המשפט העליון. הפסיקה נועדה להשיג איזון בין זכותו של הלקוח לפרטיות לבין זכותו של האדריכל/ית להציג את עבודתו/ה. בית המשפט קבע כי יש לארכיטקטים הזכות להציג את עבודתם וכי אין בצילום של מבנה מבחוץ כדי להפר את פרטיות הלקוח. בית המשפט פסק כי אפילו אם הלקוח חש שמדובר בחדירה לפרטיותו, תיחשב תחושתו זו למינורית ולבלתי-משמעותית ולא תימנע מארכיטקטים להציג את עבודתם. עוד קבעה הפסיקה כי זכותו של כל ארכיטקט להציג דימויים של פְנים הבניין בפני לקוחות פוטנציאליים ופורומים מקצועיים. במקרה של כל פרסום מסוג אחר, חייב הארכיטקט להשיג את הסכמתו המפורשת של הלקוח – גם אם מדובר בהדמיה ממוחשבת בלבד.
על אף שהפרשה כולה מצערת ומיותרת בעיניי, היא בהחלט מעלה כמה סוגיות חשובות המצדיקות דיון מעמיק.
הראשונה שבהן היא סוגיית היחסים בין דימויים המציגים מציאות ממשית לבין הדמיה ממוחשבת שאמנם מתייחסת למציאות אבל אינה זהה לה. במקרה של הבית הכחול, כמה מהדמיות הפְנים של הפרויקט היו בדיוניות לחלוטין, ובכל זאת מצאנו את עצמנו במצב המוזר שבו נאסר עלינו לפרסם תמונות שאינן קשורות כלל ועיקר למציאות. האם הפסיקה קובעת כי אין לפרסם הדמיה ממוחשבת, אפילו אם אינה קשורה למציאות, רק משום שהיא מתייחסת לבית מסוים? איפה עובר הקו המבחין בין חדירה לרשות הפרט לבין הדמיות המציגות בידיון טהור ולא יכולות להיחשב כחדירה לפרטיות?
שאלה חשובה נוספת היא מה מגדיר את זכויות הקניין הרוחני של האדריכל. באופן תיאורטי שמורה למשרד הזכות לשכפל כל בניין שאנחנו מתכננים. יש לנו זכות לתכנן עוד בית כחול אם רק נרצה. אז אם יש בידינו הזכות ליצור בית כחול נוסף אמיתי – עם אותם פרטי פנים, אפילו – מדוע חסומה בפנינו האפשרות ליצור גירסה וירטואלית שלו? אין ספק כי הבית הכחול הקיים שייך ללקוח שלנו, אבל אין בכך כדי להשיב על השאלה מהם היחסים בין קניין ממשי לקניין רוחני? אם הדמיות, ואפילו תצלומים, לא מסגירים פרטים אישיים, אם אינם מאפשרים זיהוי של הלקוח, ואם יצירתם לא מצריכה חדירה לרשות הפרט – מהי, בכל זאת, העילה למנוע מאמנים ומאדריכלים להציג באמצעותם את עבודתם?
אחת הסיבות לכך שהרחקתי עם הפרשה עד לבית המשפט העליון הייתה התחושה שלי כי היא מקפלת בתוכה קריאת תיגר על זכותם של ארכיטקטים לקניין רוחני; שלפנינו מתקפה על זכותם של ארכיטקטים להציג את עבודותיהם. כספקי שירותים וכאנשי מקצוע אנחנו מחזיקים בתפיסה שלפיה “הלקוח הוא המלך”, ולפיכך אנו הארכיטקטים מחויבים להציע ללקוחותינו את השירות הטוב ביותר, לענות על צורכיהם ולמצות כל אפיק פעולה אפשרי כדי לספק להם לא רק פתרון כולל אלא יצירת אמנות של ממש. זה לא סוד כי אדריכלות היא יותר מאשר עוד משלח-יד משתלם כלכלית – היא דרך חיים. התגמול האמיתי של הארכיטקט מגיע בדמות הכרת התודה של הלקוחות, ביצוע המלאכה, התהליך היצירתי והיכולת להביא חזון יצירתי לכדי מימוש.
האפשרות לפרסם ולהציג את עבודתיו היא חלק מרכזי מהתגמול שמקבל הארכיטקט. הגם שאין הצדקה לפלוש לפרטיותו של אף אדם, יש צורך לקבוע באופן ברור יותר מה נמצא בתוך רשות הפרט. מטבע הדברים כל אדם מתאפיין ברגישות שונה לפרטיותו, אבל כדי לא לרוקן לחלוטין מתוכן את זכותם של אדריכלים לקניין רוחני, צריך לנסח באופן אובייקטיבי קווים מנחים לטיפול בסוגייה.
כתוצאה מפסיקת בית המשפט העליון שוב יש ביכולתנו להציג ברבים את הבית הכחול.
This post is also available in: אנגלית